בכל עת

“תראה את המודעה”. בסי מסתכלת על מודעת האבל שמודבקת על קיר הבניין, מתחילה לבכות. “השם יקום דמו. איזה פחד”.
“ככה הרבנים אמרו, בסי”. אבא שלה הסביר לו. “בגלל שזה בלחימה הוא נקרא קדוש, זה נקרא שהוא נהרג בגללם”.
“את זה אני יודעת. אבל תראה את הסוף”. היא מצביעה על השורה שלפני – ‘על ידי מרצחים בני עוולה’. “זה— זה— אני לא יכולה לראות את זה כתוב ככה”.
“אז אל תחשבי על זה, בסי, אין טעם”. הוא יודע שקשה לה מאוד. “הלוואי שיכולתי”. הלוואי שאוכל.
“את לא יכולה להיכנס, טויבי”. שמולי חוסם לה את המעבר. “אז לאן אני אלך בשעה כזאת?” היא מתחילה לבכות.
“למרגוע”. רותי לוחשת.
“לכי את למקום הזה. הם משוגעים שם, משוגעים”. היא מגביהה את הקול ומסובבת אצבע על הרקה.
רותי אמורה לכעוס עכשיו מאוד, אז היא ממש מתאפקת לא לצחוק. הם משוגעים וטויבי נורמלית. בהחלט.
“אני לא נשארת כאן איתה, סליחה”. רותי מתחילה לפחד מהאישה הזאת. “שמולי, היא חייבת ללכת, אני מצטערת”. היא מבהירה לו. “יש לך מושג מה קרה בגללך?” היא מישירה אליה מבט.
“את גרה כאן?” אחת מהן שואלת את דבורה’לה.
“כן, אפשר לעזור?” הלב שלה דופק מהר פתאום. והמוח שלה הופך לכביש מהיר של מחשבות. “מה אתן צריכות?”
“את רוצה להיכנס קודם?” הן זזות מהדלת.
“בשביל מה באתן?” היא רועדת, מחזיקה בצלחת העוגיות כאילו הקיום שלה תלוי בה.
“אולי תפתחי וניכנס פנימה קודם, בסדר?” אחת מהן לוקחת ממנה את העוגות.
דבורה’לה מנסה להכניס את המפתח לדלת, אבל הידיים שלה רועדות כל כך ולוקח לה זמן.
בסוף היא פותחת, מדליקה את האור והן נכנסות אחריה, צעד אחד, וסוגרות את הדלת.
איך מוצאים אור בתוך החושך? וגאולה בתוך גלות? מה עושים כשהגבולות נפרצים, הגדרות נופלות ונדמה שהכל נחרב? ואיך אפשר לקום מתוך השבר, ולבנות מחדש?
בספר זה, יחד עם גיבוריו, תגעו בחושך, תחושו את הגלות, ותעמדו מול החורבן והשבר.
ויחד איתם גם תמצאו את השם יתברך, דווקא שם, ובכל עת.